ברוכים הבאים לאופרה גרנייה פריז, או ארמון גרנייה (Palais Garnier) אם תרצו. מבנה אדריכלי פורץ דרך מהמאה ה-19 שבעיניי רבים הוא היפה בפריז. אז כיצד זכה אדריכל אלמוני לבנות אותה, והאם פנטום האופרה הוא אגדה או מציאות? בואו נצעד בשדרת האופרה שנסללה במיוחד, כך שגם אנחנו נוכל להתפעל מיופייה ככל שאנו מתקרבים. נבין טוב יותר מה אנו רואים מבחוץ, נכנס פנימה נהלך במסדרונות, ונתפעל מהפאר הרב שנמצא כאן בכל פינה.
אופרה פריז- היסטוריה קצרה
הכל החל ב-28 ביוני 1669, כאשר המשורר פייר פרין קיבל מידי המלך לואי ה-14 את "הפריבילגיה המלכותית" ליצור אקדמיה לאופרה עם המשימה ליצור אופרות או מופעים מוזיקליים בשפה הצרפתית. בלעדיות זו, נועדה להתמודד עם עליונות האופרה האיטלקית, אך גם כדי לתת לציבור הצרפתי טעימה באמנויות התיאטרון, הריקוד והמוזיקה. הוצאת הצו נחשבת לפעולה המכוננת של האופרה של פריז. בניין האופרה הראשון והצנוע עצמו נחנך ב-16 במרץ 1671 בפינת הרחובות Mazarine & Jacques-Callot. כיום תוכלו לראות שלט מעל הביסטרו שמציין את הארוע, ועל הדרך לשבת לארוחה קלה. לאחר מכן ב-19 למרץ 1671 הופיעה האופרה הצרפתית הראשונה: "פומונה" מאת רוברט קמברט, לליברית מאת פייר פרין.
אך היה זה בשנת 1672, כשפרין המסכן נקלע לחובות ונכלא, נאלץ למכור את הפריבילגיה שלו לז'אן-בטיסט לולי, חברו הטוב של לואי ה-14. עכשיו האקדמיה לאופרה הפכה לאקדמיה המלכותית למוזיקה ותפרוץ קדימה. האקדמיה עצמה תעבור מיקום ולא בפעם האחרונה למגרש טניס בקרבת גני לוקסמבורג בנובמבר 1672 למשך שנה. לאחר מותו של מולייר ב1673, לולי שכנע את המלך לואי ה-14 לאפשר לו שימוש חופשי בתיאטרון של מולייר בפאלה-רויאל. לאחר שפרצה שריפה בתיאטרון, האקדמיה המלכותית למוזיקה עברה לארמון טווילרי, והתמקמה זמנית "בחדר המכונות". לאחר הקמת תיאטרון חדש בפאלה רויאל האופרה תחזור אליו בשנת 1770עד שנת 1781. כנראה שיד הגורל לא אהבה את פאלה רויאל כי שריפה שנייה פרצה ב-1781 ושוב היה צריך למצוא מיקום חדש. האדריכל ניקולא לנואר הבטיח למארי-אנטואנט שיבנה תיאטרון חדש בתוך שלושה חודשים והאמת שגם קיים. אני הופתעתי שזה אחד הבניינים היפים שצילמתי וגם אתם יכולים לראותו בפינה של שער סן מרטין שעליו כתבתי לכם בעבר.
הידעתם? ז'אן-בטיסט לולי יליד איטליה החל לעבוד בצרפת כטבח בביתו של הדוכס מגיז ולאחר מכן בביתה של אחייניתו מדמואזל דה מונטפנסיה. לולי היה מפורסם במקרוני שלו שהגיש עם ביצה מטוגנת.
בתקופתו של נפוליאון בונפרטה האופרה שימשה ככלי תעמולה די יעיל שזכה לתקציבים נדיבים. האופרה נודדת שוב וב-13 לפברואר 1820 נדקר למוות יורש העצר, הדוכס דה ברי מול אולם מונטסייר כאשר יצא מהאופרה. לואי ה-18 מחליט להרוס את התיאטרון ולעבור מיקום לסאל לה פלטייר ב-1821. מי שנמצא ברובע השני והולך לבקר בספריית רישלייה מוזמן לנוח קצת בגינה הפסטורלית של Square Louvois. קשה לנחש אבל כאן היה עומד אולם האופרה מונטסייר בשנים 1821-1873.
האופרה במאה ה-19
במשך 50 שנה הפכה האופרה למרכז החיים המוזיקליים והחברתיים באירופה. עולם האופרה והבלט צוירו ע"י אדגר דגה ואדואר מאנה, הוצגו בספרות על ידי אונורה דה בלזק ואלכסנדר דיומא. כמו האופרה, גם הבלט נהנה מתקופה של שגשוג רב. הכוריאוגרף פיליפ טגליוני העלה את "לה סילפיד", הבלט הראשון שנרקד כולו על נעלי פוינט על ידי בתו מארי טגליוני. עוד לראשונה הגיעה חצאית הטוטו, סימן ההיכר של רקדנית הבלט עד היום. הבורגנות הגיעה לפגוש את הבלרינות במבואת התיאטרון, ולא למטרות סלפי, והציתה את דמיונם של אמנים. הסופר המפורסם תיאופיל גוטייה, למשל, התאהב בבלרינה קרלוטה גריסי וכתב עבורה את הליברית של ג'יזל.
הידעתם? ציוריו המפורסמים של מאנה מטרקלין הרקדנים הם לא מאופרה גרנייה אלא מאופרה סאל דה לה פלטייר.
אבל אי אפשר בלי ניסיון התנקשות, והפעם מול תיאטרון לה פלטייה. ב-14 בינואר 1858, הקיסר נפוליאון השלישי ואשתו, הקיסרית אז'ני, היו בדרכם לאופרה 'ויליאם טל' מאת רוסיני. לפתע שלוש פצצות נזרקו לקהל וגרמו למותם של שמונה ומעל 100 פצועים. הזוג המלכותי שלא נפגע באורח נס, החליט להמשיך כרגיל לבית האופרה כי כנראה ההצגה באמת חייבת להמשיך. בעקבות המתקפה שנכשלה ושאורגנה על ידי מהפכנים איטלקיים בראשות פליס אורסיני, החליט למחרת הקיסר שצריך לעבור כתובת, שוב.
אופרה גרנייה Palais Garnier
האמת שלאופרה החדשה כבר היה ארכיטקט ושמו שארל דה פלרי. דה פלרי כבר הכין סקיצה למבנה וגם תכנית מתאר לבניינים מסביב שיבנו בהרמוניה עם האופרה ושדרה חדשה שתיסלל. גם מיקום היה, 12 דונם של שטח אדמה ליד שדרת קפוצ'ין. פשוט היה צריך להרוס כמה בניינים ישנים וכמה רחובות קטנים, לא ביג דיל. אך לצערו של פלרי גם כאן יש פוליטיקה. פילגשו של נפוליאון שלישי, מארי-אן דה ריצ'י פוניאטובסקה, הצליחה למנות את בעלה, הרוזן אלכסנדר קולונה-וולבסקי (בנו הלא חוקי של נפוליאון בונפרטה הראשון) לשר המדינה החדש. הקיסרית אז'ני לחצה עליה שהאדריכל האהוב עליה, ויולט-לה-דוק יקבל את המנוי. מה עושים לצאת מהברוך? יוצאים בשנת 1860במכרז עיצוב פומבי. ומה קרה? לא העיצוב של פלרי ולא של ויולט-לה-דוק עלו לסיבוב השני והאחרון. דווקא עיצוב של אדריכל אלמוני יחסית, שארל גרנייה, בן 35, זכה בתחרות. 171 אדריכלים הגישו הצעות וגרנייה הגיע למקום החמישי והאחרון שהגיע לגמר. אולם בשלב האחרון, היה צורך לפתח את התוכניות בפירוט רב יותר, וגרנייה הצליח בכך. במאי 1861 נבחר האדריכל והתוכנית לאופרה החדשה, והשאר כמו שאומרים היסטוריה.
גרנייה חלם (וגם הגשים) על בניין גרנדיוזי ומפואר. מספרים שכאשר הקיסרית, שלא הייתה שבעת רצון מהזוכה הלא צפוי שאלה את האדריכל: "מה זה? זה לא סגנון לואי ה-14, לא לואי ה-15 או ה-16. גברת זה סגנון נפוליאון השלישי ואת עדיין מתלוננת השיב גרנייה. בעיניי רבים כולל היסטוריונים של האמנות הבניין של גרנייה שמתנוסס לגובה 56 מטר מסמל את התגלמות עידן האימפריה הצרפתית השנייה.
שארל גרנייה
שארל גרנייה (Charles Garnier) נולד בפריז בנובמבר 1825 למשפחה של נפחים. בגיל 13 החל בלימודי רישום ובגיל 17 יכנס לביה"ס לאמנויות היפות ויתלמד כמעצב בסטודיו של ויולט-ל-דוק. גרנייה זוכה במקום ראשון בפרס רומא לאדריכלות בשנת 1848 כשהוא רק בגיל 23. בעקבות הזכייה יבלה את 5 השנים הבאות בוילה מדיצ'י ברומא, שם גם יכיר חברים שבעתיד יעבדו אתו על פרויקט הדגל. מה ראו בתכנית של גרנייה שעקף 171 ארכיטקטים שהגישו תכניות לבניין אופרה חדש? האמת שגם לי קשה להסביר את הגאונות של גרנייה. שעה עמדתי מול המודל שנמצא במוזיאון ד'אורסה, מנסה להכיל את כל הפרויקט הענק. מלבד בניין האופרה לגרנייה היו עוד כמה פרוייקטים קטנים פחות מפורסמות. למי שביקר בקזינו מונטה קרלו אולם התיאטרון והחזית שפונה לים הם פרי תכנונו של גרנייה . עבודתו האחרונה של גרנייה הייתה בשיתוף פעולה עם גוסטב אייפל לבניית בתי המלאכה ומחסן התפאורות של האופרה שנמצא בשדרת BD Berthier.
המאסטרו גרנייה מנצח על תזמורת
לפרוייקט מוזיקלי בסדר גודל כזה צריך תזמורת עם מנצח, ואיזו תזמורת זאת הייתה. הארכיטקט לואי-ויקטור לובט חברו ללימודים של גרנייה וזוכה פרס רומא 1850 יהיה סגנו. ז'אן ז'ורדן יהיה מפקח עבודה ראשי, אדמונד לה דשו מפקח עבודה שני ואיתם אמברואז בודרי אחיו של פול וגוסטב גרנייה אחיו של שארל. זהו רק חלק מהכישרון האדיר שעמד לרשות המנצח וישב במשרד באתר הבנייה, תכנן ועיצב עד אחרון הפרטים הקטנים. ציירים? פול בודרי יצייר את הטרקלין הגדול. גוסטב בולנז'ה זוכה פרס רומא 1849 וחברו הטוב והקרוב היותר של שארל גרנייה מאז נפגשו בוילה מדיצ'י יצייר את טרקלין הרקדניות. ז'ול-אוז'ן לנפו יצייר את התקרה המקורית באודיטוריום. פסלים? ז'אן בטיסט קרפו, אנרי שאפו, פלגייה, גומרי ועוד ועוד.
בניית אופרה פריז
תחילה גרנייה היה צריך לחפור וליבש את תעלות המים שהתגלו מתחת לאתר. זה הצריך חמישה חודשי עבודה בעזרת משאבות קיטור. האגם המלאכותי שנמצא מתחת למרתף מנקז את חדירת המים, ושומר על יציבות המבנה. עוד פרט גאוני של גרנייה. לאחר מכן המרתף והיסודות נבנו וכך בסוף שנת 1863 התחילה לצוץ קומת הקרקע. שנתיים הבאות תבנה הקומה השנייה, הבמה, תאורת גז ועבודות נגרות וצבע. עד 1867 בניית השלד תסתיים, עבודות על החזית, ועבודות דקורציה בפנים המבנה. זה ייקח 14 שנים ארוכות עם אתגרים לא פשוטים שיכללו גם מצור על העיר, ומלחמת צרפת-פרוסיה של 1870. התלאות לא נגמרו פה עם כיבוש האופרה ע"י הקומונה והפיכתו למחסן ב 1871.
לבסוף ארמון גרנייה נחנך ב-5 בינואר 1875, תחת נשיא הרפובליקה מק מאהון. האורחים הנכבדים צפו באופרה "היהודייה" מאת פרומנטל הלוי. הקיסר נפוליאון השלישי ואשתו, לא יזכו לשבת בתא הכבוד ולהתפעל משיא היצירה אותה אישר הקיסר בעצמו. האופרה החדשה שעשויה אבן, שיש וזהב התקבלה בהתלהבות ע"י הציבור שנהר לראותו, אך המבקרים והעיתונות היו פחות נלהבים. מבואה גדולה, כניסה של מנויים מהצד, מדרגות כפולות, טרקלינים מפוארים, חדרי חזרות וכמובן במה ענקית ותאורת גז, שיא הפאר בסגנון איטלקי. אולם ההופעות הכיל 2045 צופים שכאשר נשאו עיניהם מעלה לתקרה נתקלו בציור של ז'ול-אוז'ן לנפו. פרט מעניין הוא שגרנייה עצמו נאלץ לשלם 120 פרנק על כרטיס זוגי בתא מספר 28 הפינתי ביום פתיחת האופרה.
אופרה גרנייה- מה אנו רואים?
בואו נעמוד בכיכר מאחורי תחנת המטרו, ונתבונן בחזית הנפלאה מלמעלה כלפי מטה. באמצע מעל הכיפה קבוצת פיסול מאת איימה מייה. אפולו במרכז עם אלגוריות לשירה(מימין) ומוזיקה משמאל. מסביב לכיפה 12 מסכות של קומדיה וטרגדיה מאת קלגמן. בשני צידי הגג המשולש פסל תהילה מחזיקה בפגסוס מאת אוז'ן לואי אקן. כמובן שאי אפשר להתעלם משני פסלי הזהב הגדולים מאת שארל גומרי, בצד ימין תהילה למרגלות השירה ומשמאל תהילה למרגלות ההרמוניה. עכשיו שימו לב לפס העליון הדקורטיבי עליו מוטבעות אותיות, חמש אותיות N מסמלות את נפוליאון וארבע אותיות O מסמלות את הקיסרית אז'ני.
עכשיו נעבור לפדימנטים בקצוות. מימין, אלגוריה לשירה לירית מאת גרוייר ומשמאל כוריאוגרפיה מאת פטי. ביניהם הכתובת: האקדמיה הלאומית למוזיקה. למטה יותר בין העמודים הקורינתיים שבעה חלונות עגולים בתוכם פסלים של מלחינים. משמאל לימין: רוסיני, דניאל אובר, בטהובן, מוצרט, גספר ספונטיני, ג'אקומו מאיירביר ופרומנטל הלוי.
בקומת הקרקע בין הקשתות ארבעה מדליונים של המלחינים: באך, פרגולסי, היידן וצימרוסה. מתחת לכל מדליון פסל: אידיליה, קנטטה, שירה ודרמה.
בכל פינה שני קבוצות פיסול, משמאל לימין: שירה מאת ג'ופרוי, מוזיקה אינסטרומנטלית מאת גיום, הריקוד מאת קרפו שעורר שערורייה שעליה תוכלו לקרוא בכתבה שהכנתי לכם ודרמה לירית מאת פרו.
נפנה שמאלה לכניסה המלכותית שנבנתה עבור נפוליאון השלישי. שני נשרים מלכותיים שעומדים על עמודי גרניט ענקיים מקבלים את פנינו. הספינות, סמלה של פריז מחזיקות את הפנסים. כמובן שהקיסר ואשתו לא יזכו להיכנס מכאן. לבסוף, אך ראוי זה להקים כאן אנדרטה להוקרת שארל גרנייה. זה קרה בשנת 1903 בטקס חגיגי בדמות פסל חזה מברונזה על בסיס גרניט מסיבי מלווה, מכל צד, בדמות נשית. אם נלך לצד המקביל נראה עוד כניסה אך פחות מלכותית. במקור מכאן נכנסו מנויי האופרה לרוטונדת המנויים. כיום נמצא שם את מסעדת האופרה שכוללת מרפסת נהדרת לישיבה בחודשי האביב והקיץ. בצד האחורי נמצאים משרדי ההנהלה, כניסת אמנים ואולם הרקדניות שם הן מתאמנות ומתחממות לפני הופעה.
בואו נכנס לסיור באופרה
הכניסה והקופה נמצאת בפינת רחוב סקריב ואובר. כאשר אנו נכנסים והולכים ישר אנו מגיעים לרוטונדת המנויים, אולם גדול ועגול במרכזו ספה אדומה. מעט פנימה לפני שאנו עולים במדרגות אנו כמובן מתעכבים על פסלה של פיתיה Pythia. יצירת מופת זו מאת הפסל מרצ'לו הוצגה לראשונה בשנת 1870 בסלון פריז. גרנייה שהתעקש על פסל זה של כוהנת האל אפולו, עירומה למחצה, הצליח במשימתו בשנת 1875 אז הגיעה לאופרה.
אז מי היה מרצ'לו? הפתעה. הכירו את אדל ד'אפרי, הדוכסית מקסטליון-קולונה, ציירת ופסלת. ד'אפרי, שלקחה את השם הבדוי מרצ'לו ב-1863 בהופעת הבכורה שלה בסלון פריז, הייתה ללא ספק הפסלת הפופולרית ביותר שעבדה בפריז בתקופת האימפריה השנייה. מותו בטרם עת של בעלה אפשר לה לחזור ללמוד ולעסוק באמנות, שהיו תשוקתה לפני נישואיה. היא בילתה שנים רבות ברומא, שם למדה פיסול והתיידדה עם אמנים רבים שחיו בה, כולל ז'אן-בטיסט קרפו מיודענו מפסל הריקוד שחולל מהומה. דרך אגב, כלקח מאותה מהומה נבחר המיקום הספציפי הזה עבור הפסל, פנימי מתחת למדרגות.
ומי דגמנה עבור הפסל המושלם, לא אחרת מאשר היוצרת..
נעלה במדרגות שם בקומת ביניים נמצא מוזיאון האופרה, ספרייה, בוטיק מזכרות וכניסת התזמורת. עכשיו אנו עומדים לפני המדרגות הראשיות, אולי הנקודה הכי מצולמת באופרה גרנייה. שני קבוצות פיסול מאת אלברט בלוז מחזיקות נברשות מנחות אותנו במעלה מדרגות שיש ואבן אוניקס. כאשר אנו מרימים מבט לתקרה, נראה ארבעה ציורי תקרה גדולים מאת איזידור פילס.
- ניצחונו של אפולו שנמצא במרכבתו.
- מינרווה נלחמת באכזריות תחת עיני אלי האולימפוס.
- העיר פריז מקבלת את תכנית האופרה החדשה.
- כישוף המוזיקה פורסת את קסמיה.
בקצה המדרגות נמצאת הכניסה לאמפיתיאטרון עם שתי קריאטידות מאת ז'ול תומס. טרגדיה עם החרב שלה (משמאל) וקומדיה עם הנבל שלה (מימין). כאשר נעבור פנימה נגיע לתאי הצפייה בקומה הראשונה. עם נמשיך ונעלה במדרגות נגיע לשני טרקלינים מפוארים ועוד תאי צפייה.
המבואה הקדמית
המבואה הקדמית במוטיב יווני עשויה כולה מפסיפס גם ברצפה וגם בתקרה. המבואה מוארת בחמש נברשות גדולות שעוצבו על ידי שארל גרנייה בסגנון ביזנטי. ארבעה מדליונים על הקירות מסמלים ארבעה מדינות וכלי נגינה.
- צרפת- קרן שנהב
- מצרים- סיסטרום
- יוון- טמבורין
- איטליה- חליל פאן
התקרה עצמה מחולקת לארבע קטעים מהמיתולוגיה היוונית ובכל קטע מופיעים גבר ואישה. משמאל לימין: ארטמיס ואנדימיון, אורפיאוס ואורידיקה, אאוס וקפלוס, הרמס ופסיכה. עוטפים אותם מסכות תיאטרון, כלי נגינה, ציפורים ופרחים. שתי כתובות ביוונית כמעט נסתרות מהעין בתקרה מספרות לנו כך: פסיפס דקורטיבי יושם לראשונה בצרפת לקישוט הקמרון הזה ולפופולריזציה של אמנות זו. בשני: הדמויות שצייר קורזון, הוצאו לפועל על ידי סלוויאטי, הקישוטים על ידי פאצ'ינה. האדריכלות היא של שארל גרנייה.
בקצה כל מסדרון נמצא סלון קטן ועגול- סלון השמש צבוע בזהב ושחור והכיפה מעוטרת בדרקון וסלמנדרה. בצד השני סלון הירח צבוע בכסף ושחור וכיפתו מעוטרת בינשוף ועטלף שניהם חיות לילה. מאחורי סלון השמש ישנה גלריה ארוכה ופשוטה שנקראת גלריית הגלידה. הגלריה מובילה אותנו לאולם הגלידה כאן יכלו האורחים ליהנות מכיבוד קל ושתייה בהפסקות.
הטרקלין הגדול
שיא הפאר של אופרה פריז. אורכו 54 מטרים, רוחבו 13 מטרים וגובהו 18 מטרים. כאן בזמן ההפסקות היו נפגשים כל המי ומי לחלץ רגליהם ולנהל שיחות נימוסין. באמצע התקרה "המוזיקה" מאת פול בודרי. בפנל האובלי משמאל נמצא "טרגדיה", בפנל הימני נמצא קומדיה גם הם מאת בודרי. 8 מוזות נמצאות כאן: תאליה, מלפומן, טרפסיקורי, ארטו, קליאופ, אורניה, יוטרופ, קליאו. מתחת לכל מוזה שני פסלי האנשה.
שימו לב לציור העגול מעל פסלו של גרנייה. התינוק מניף שלט עליו שם הצייר- בודרי.
הציורים בקצה המערבי של הטרקלין הם מאת פליקס באריה. מעל הדלת "מוזיקה דרמטית" ו"האדרת ההרמוניה" בציור האובלי. צד שמאל "אוהבי המוזיקה" ומולו "המוזיקה בשדות"
הציורים בקצה המזרחי של הטרקלין הם מאת ז'ול אלי דלאוני. מעל הדלת אפולו מקבל את הלירה(כלי נגינה) ובתקרה הציור האובלי "גלגל המזלות". צד שמאל "אורפיאוס ואורידיקה" ומולו "אמפיון"(בונה את תבס בכוח המוזיקה).
עכשיו חידה קטנה. עמדו עם הפנים לציורים של דלאוני ועמדו באמצע העמודים מאחורי הדלתות השניות. הרימו עיניים לציור המרובע מאחורי טרגדיה. הסתכלו בפינה הימנית, אתם מזהים שלוש פנים? אלו הם מלמעלה: גרנייה, פול בודרי ואחיו אמברואז, שבודרי שתל שם. האמת שמגיע להם.
בנוסף, מסביב לציורים המרכזיים נראה עוד שלל ציורים של בודרי: החלום של סנט ססיל, משפט פריז, התקיפה, מרסיאס (בן תמותה שניסה להתגרות באפולו). אורפיאוס ואורידיקה, אורפיאוס והמנדות, סלומה רוקדת, הרועים וגם את שאול ודוד שמנגן בנבל. עוד ציור יפה במיוחד של בודרי הוא יופיטר והקוריבנטס (הרקדנים החמושים שליוו את האלה הפריגית סייבל בתיפוף וריקודים).
טרקלין הרקדנים
טרקלין הרקדנים נמצא בקומה השנייה מאחורי האודיטוריום. כאן, אז כמו היום הרקדנים והרקדניות נהגו להתחמם. את הטרקלין מעטרים ציוריו של בולנג'ה:
ריקוד האהבה La danse amoureuse .
ריקוד בשדות הכפר La danse champétre.
הריקוד של בכחוס La danse bachique.
ריקוד הלוחם La danse guerrière.
הידעתם? הריצפה בחדר החימום היא בעלת שיפוע של 5% בכיוון הפוך מזה של הבמה.
בנוסף נמצא שם פורטרטים שמנציחים רקדניות עבר דגולות כמו טגליוני, פאני אלסלר ושרלוט גריסי.
התקרה של שאגאל
תקרת שאגאל בשנת 1964 היא תוספת מודרנית וצבעונית לאופרה גרנייה. היא מכסה את תקרת האודיטוריום במקום ציורים שנהרסו במהלך מלחמת העולם השנייה. התקרה מציגה 14 סצנות מאופרות ובלטים שונים עם צבעים עזים בסגנון סוריאליסטי ואבסטרקט שמזוהה עם האמן. הציורים מפורשים כחגיגה של הופעות אומנותיות תוך מתן כבוד להיסטוריה של בית האופרה שמגבירות את חווית המבקר. כיום תקרת שאגאל היא חלק בלתי נפרד מאופרה גרנייה ואין מבקר שלא נושא עיניו למעלה משתאה ומתפעל מיופייה. לחיצה על הקישור תעביר אתכם לכתבה מפורטת ומאוד ייחודית על תקרת שאגאל.
הנברשת
נברשת הברונזה והקריסטל במשקל שבעה טון עוצבה על ידי גרנייה, ונוצרה ע"י ז'ול קורבוז. השימוש בנברשת הענקית עורר מחלוקת. הביקורת הייתה על כך שהיא חוסמת את קו הראיה לבמה מהמפלס הגבוה. בנוסף הנברשת הסתירה חלק מציורי התקרה של לנפו. קריסתה של הנברשת תוך שהיא הורגת אדם לא עזרה למוניטין שלה אבל עזרה לקדם את אגדת פנטום האופרה.
פנטום האופרה
בתאריך 28 באוקטובר 1873 פרצה שריפה בקונסרבטוריון ברחוב לה פלטייר. פניו של פסנתרן צעיר בשם ארנסט נשרפו, וארוסתו שהייתה בלרינה נפטרה בשריפה. הפסנתרן שפניו הושחתו מחפש נחמה, ומוצא מפלט מתחת לאדמה במנהרות שעברו תחת אופרה גרנייה שנבנתה. פנטום האופרה התגורר עד מותו מתחת לאופרה ויש הנשבעים שראו אותו שט בסירה בנתיבי המים מתחת לאופרה(משם הם נשאבים במקרה שריפה). שם, נחבא מהציבור, היה כותב יצירות לאהובתו ומאזין לאופרות שהושמעו. גופתו מעולם לא נמצאה, האם נקברה ביחד עם הקומונרים? או שמה כמו שאנשים טוענים הוא לא נפטר ועדיין נמצא מתחת לאדמה?
ב-20 במאי 1896, הנברשת הגדולה באופרה השתחררה והרגה צופה במהלך ביצוע של פאוסט של גונוד. האגדה מספרת שהצופה הזה ישב במושב מספר 13. יתרה מכך בהמשך נמצא מכונאי תלוי, רקדנית נפלה מהגלריה אל מותה. האם כל זה צירוף מקרים? בשנת 1910 סופר בשם גסטון לרו יוציא לאור ספר בלשי בשם פנטום האופרה בהתבסס על האירועים והשאר היסטוריה. כריסטין, סופרנו צעירה פוגשת את אריק פנטום האופרה והוא מתאהב בה. הפנטום מעניק לה שיעורי שירה מקנא לה ומונע את אהבתה לוויקונט דה שאני. האם ארנסט באמת היה פנטום האופרה? האם גסטון לרו סתם המציא סיפור? מה שבטוח זה שאנדרו לויד וובר זכה לתהילה וכסף רב מהמחזמר המצליח. בדבר אחד אני בטוח, לא הייתי יושב בתא מספר 5 הנושא את השלט: תאו של פנטום האופרה.
הסוף
ב-3 באוגוסט 1898, מת גרנייה מהתקף לב בדירתו בשדרות סן ז'רמן. האדריכל, בן 73, היה חולה במשך שבוע והציע לצאל לטיול מרפא לוויטל, עיירת המים המינרלים המפורסמת. ערב לפני שהמשפחה תכננה לעזוב את העיר, גרנייה לקה בהתקף חנק והתעלף. רופא שהוזעק למקום הצליח להחיות את גרנייה. הוא זיהה את אשתו ובנו, אך נחלש שוב, וכבר אי אפשר היה להצילו. כריסטיאן בנו שסבל משחפת השליך את עצמו אל זרועותיה של אמו ובכה: לפחות הוא לעולם לא יראה אותי מת. אבל את, מסכנה אמא, תצטרכי להיות לבד בקרוב.
